המציאות: תנועת "קבלה לעם" פתוחה לכל אדם ללא הבדלי גיל, מין, גזע, לאום או דת. היא הוקמה בראשית שנות התשעים, והציבה לה כמטרה וכשליחות לממש את צוואתו של אחד מענקי הרוח של העם היהודי, הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" לספר הזוהר אשר חיבר בראשית המאה ה-20. "קבלה לעם" מפיצה את שיטתו המעשית לחיבור בין בני האדם, ומציעה פתרון חינוכי-ערכי לבעיות העוטפות את החברה האנושית בימינו.

"קבלה לעם" מושתתת על כלל היסוד הגדול בתורה ובמציאות כולה – "ואהבת לרעך כמוך". חכמת הקבלה מלמדת באופן שיטתי ומעשי כיצד להתעלות מעל שנאת החינם הגוברת מיום ליום, ולשוב לאותה אהבת אחים שחרבה עם חורבן בתי המקדש והיציאה לגלות לפני כאלפיים שנה. על פי דברי המקובלים, השינוי יתחולל קודם בעם ישראל, ולאחר מכן יתפשט בכל אומות העולם, כמו שכתב הנביא ישעיהו: "כי ביתי, בית תפילה ייקרא לכל העמים".

כיום פעילים בתנועה הבינלאומית של "קבלה לעם" מאות אלפי תלמידים ב-107 מדינות, ביניהן גם מדינות לא צפויות, כמו: איראן, סוריה ולבנון. חלקם מתאספים ולומדים במרכזי הלימוד שהקימו בערים הבולטות, וחלקם המכריע לומד דרך האינטרנט וערוצי הטלוויזיה (ערוץ 96 ב-HOT).

ברחבי ישראל ישנם כ-25 מרכזי לימוד אשר בהם מלמדים מרצים ותיקים ומנוסים את יסודות חכמת הקבלה, על פי תוכנית סדורה המבוססת על מקורות חכמת הקבלה האותנטית בלבד. החל ממכללת "קבלה לעם" ועד לכנס "קבלה לעם" השנתי (המונה כעשרת אלפים משתתפים) בגני התערוכה בת"א – כל הקורסים, האירועים והפעילויות השונות פתוחים לגברים ולנשים, יהודים ובני כל העמים, ללא תנאים מקדימים. רובם בתשלום סמלי המיועד לכיסוי עלויות התפעול והאחזקה.

ההצטרפות לפעילות התנועה תלויה ברצונו של האדם בלבד, ובמידת הבעירה של שאלות שמתעוררות בו על משמעות החיים. לחוויית הלימוד מצטרפים אנשים שונים, ביניהם גם כאלה שהתנסו בשיטות לימוד שונות לאורך חייהם, אך לא מצאו בהן מענה מספק לשאלה בדבר טעם החיים.

בעל הסולם מדבר רבות על שאלת יסוד זו שמתעוררת באדם, ומובילה אותו לחיפוש אחר משמעות חייו וללימוד חכמת הקבלה "שאלה זעומה אחת, מפורסמת מאוד, נשאלת מכל בני עולם, והיא: מהו הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו העולים לנו ביוקר, ומרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, מי הוא הנהנה מהם? וכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה. עם כל זה, עצם השאלה עומדת בעינה בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחנו" ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", ב'-ג').

המציאות: מיסיון היא פעילות להפצת דת או אמונה מסוימת בקרב בני דת אחרת או בקרב חסרי דת. חכמת הקבלה היא שיטת תיקון אוניברסלית המלמדת כל אדם שחפץ בכך, כיצד להתעלות מעל לאגואיזם שלנו – המכונה גם "יצר הרע", ונתפס ככוח השלילי שמפריד בינינו. בעזרת לימוד שיטתי ומעמיק לומדים כיצד לבנות על פני הכוח המפריד מערכת יחסים שמבוססת על "יצר הטוב" – הכוח החיובי המחבר בינינו. חכמת הקבלה איננה דת ואיננה עוסקת בפעילות דתית, כך שהמושג "מיסיונריות" על פי הגדרתו המילולית, אינו רלוונטי כלל.

ובאשר להפצת המסר: חלק מהתלמידים מרגישים צורך לקחת חלק פעיל בהפצתו הלאה, ולפיכך בוחרים לתרום מזמנם החופשי לעזרה בארגון פעילויות שונות שהתנועה יוזמת, כגון: הנחיית מעגלי שיח, מתן הרצאות, תרגום של כתבי מקור לשפות שונות, הפצת תכנים במדיה הדיגיטלית ועוד. הפצת שיטת החיבור היא המשך ישיר לפעולת גדולי המקובלים, כמו: הרב יהודה אשלג, הרב קוק וקודמיהם, שעסקו בכך בפועל. במאמרו "שופר של משיח", אומר בעל הסולם: "הננו עומדים ממש על סף הגאולה, אם רק נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון… והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם".

הרב אשלג הקדיש את חייו לביאור חכמת הקבלה ולהפצתה לקהל הרחב. כבר בשנת 1933, מתוך דאגה עמוקה למצב היהודים באירופה, חש צורך עז לפעול על מנת למנוע את השואה המתקרבת. הוא החל בהוצאה לאור של סדרת קונטרסים שהוקדשו ל"הפצת ידיעות מקוריות של נשמת היהדות, הדת וחכמת הקבלה בין שדרות העם". בהמשך הוא נפגש עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ביניהם: דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, משה ארם, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק, ובשנת 1940 הוא פרסם לראשונה את עיתון "האומה", הקורא לאיחוד האומה הישראלית המתהווה.

פרופ' אליעזר שביד, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל לשנת תשנ"ד, מייחד לשיטת בעל הסולם מאמר בספרו "בין חורבן לישועה". לדבריו, "המאמרים האלה שפורסמו ב-1933 נועדו להסביר את החלטתו להפיץ בעם דווקא אז (בשנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה!) את בשורתו-תביעתו".

שביד ניתח את שיטת בעל הסולם ועמד על ייחודיותה: "הרב אשלג האמין בכל ליבו – על כך העיד בהשתדלותו ללמד את האמת לכל מי שנתעורר להכרתה, ובהפצרתו הבלתי-נלאית באלה שעדיין לא התעוררו – שהכול יכירו וידעו שחובתם הקדושה היא ללמוד את תורת הרזים של 'הזוהר'. גם אם אינם תלמידי חכמים. גם אם לא התעמקו בגמרא. לשם כך טרח בעבורם: תרגם את הארמית לעברית מודרנית, שבר את מנעולי החדרים הנסתרים ופרץ בהם חלונות מגיהי אור על הגנזים החשוכים. כל-כך על שום מה? על שום שגילוי סודות 'הזוהר', שעתה הנה הגיעה שעתם להתגלות – הוא מעשה המכוון לגאולה השלמה. לא. הוא תהליך הגאולה השלמה בעצמו".

המסר העיקרי שניסה בעל הסולם להעביר הוא שחיבור בין בני האדם הוא המפתח לאושר של האנושות כולה, והוא נמצא בידי עם ישראל. אנחנו חייבים להתחיל להשתמש בחכמת החיבור הטמונה בקבלה, אותה הוא טרח כה רבות לפשט, ולעבור משנאת חינם לאהבת אחים. זו משמעות המושג "אור לגויים" – להוות דוגמה לאנושות במימוש הערכים של אהבת הזולת ושל הערבות ההדדית. כמו שכתוב: "ישראל מביאים אורה לעולם, שנאמר (ישעיה ס') 'והלכו גויים לאורך'" (מדרש רבה, שיר השירים). וכן כתוב: "כאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם" (בעל הסולם, "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"). למעשה, זה מה שדורשת מאיתנו האנושות מאז ומעולם, את החכמה הפנימית, את האור לחיים.

המציאות: "כל חכמת הקבלה – לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה, ומה הוא רוצה בהם, ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם" (הרמח"ל, "קל"ח פתחי חכמה", פתח ל'). בשיעורים היומיים הנערכים בין השעות שלוש עד שש לפנות בוקר כמנהג המקובלים מדורי דורות, נלמדים כתבי המקור העתיקים של חכמת הקבלה, ביניהם: ספר הזוהר, כתבי האר"י הקדוש, כתבי בעל הסולם והרב"ש. הרב לייטמן, שמעביר את השיעורים היומיים, ממשיך את דרכם של "שני המאורות הגדולים" במאה ה-21: "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, ובנו בכורו, הרב ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש). לצד זה, נערכים שיעורים וחוגים רבים למתחילים בשפה פשוטה ובגובה העיניים.

החכמה עמוקה מאוד ותהליך הלימוד שלה מורכב. אין בה סודות, וכפי שכותבים המקובלים, קצב ההתקדמות ויכולת השגתה תלויים באופן ישיר ברצון האדם.

המציאות: חכמת הקבלה אינה עוסקת כלל בהתנהלות חייו הפרטיים של האדם. היא איננה מתערבת בחיי המשפחה, במקום העבודה, בשעות הפנאי וכולי, אלא אך ורק מכוונת את היחס הפנימי של האדם בינו לבין עצמו, בינו לבין הזולת ובינו לבין הבורא.

בפועל, העקרונות הכתובים בספרי הקבלה מהווים סוג של "תקנון" – קובץ של תנאים רוחניים המסייעים לאדם בבניית מערכת היחסים הרוחנית שלו עם הזולת, במטרה להרחיב את תפיסת המציאות שלו עד אינסוף. האדם בוחר לעצמו אילו עקרונות לאמץ, ואילו לא. באופן טבעי, ככל שהאדם מתחשב יותר בזולת, כך הוא מתחיל להרגיש את הטבע הפנימי הנסתר, שנעשה גלוי עבורו יותר ויותר. לכן לא יכול להיות "מסמך כתוב" שאדם יחתום עליו, מדובר על עקרונות הנובעים מכתבי גדולי המקובלים שפעלו אף הם בקבוצות חברים, כמו: קבוצת רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי), קבוצת הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), קבוצת בעל הסולם, ובמיוחד קבוצת הרב"ש – קבוצת המקובלים שהייתה האחרונה בשרשרת המקובלים.

המציאות: נכון. התואר "רב" הוענק לד"ר מיכאל לייטמן על ידי תלמידיו מתוך כבוד והערכה שהם רוחשים להוראתו את חכמת הקבלה ולמסירותו רבת-השנים לחינוך ולהפצת החכמה.

"רבי נקרא מלמד, כלומר, מי שמלמד תורה לחברו" (הרב"ש, "דרגות הסולם"). כך נהוג ביהדות מימים ימימה, מכנים בתואר "רב" אדם שנחשב גדול ומכובד בעיני הציבור, כפי שהורו חז"ל: "מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קרא אותו: רבו, אלופו ומיודעו, והלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או אפילו דיבור אחד, על אחת כמה וכמה" (ילקוט שמעוני). והרמב"ם כותב: "עשה לך רב. אפילו לא יהיה ראוי להיות לך לרב, אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד, ויעלה בידו בעבור זה לימוד החכמה, כי אין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו" (הרמב"ם, "פירוש המשניות").

הרב לייטמן אינו "רב" מוסמך על ידי מוסד רבני ואיננו משמש בתפקידים רבניים-הלכתיים. הוא לא מורה הלכה, לא פוסק הלכה, לא עוסק במתן שירותי דת כלשהם, לא עורך חופה וקידושין וכיוצא באלה. למעשה, הרב לייטמן הוא מדען המתמחה בחכמת הקבלה, ובפרט בשיטתם של מוריו – בעל הסולם והרב"ש. מי שצופה בשיעורי הקבלה היומיים של הרב לייטמן נוכח בעצמו לדעת כי לא מדובר ביחסים בין רב לתלמידים אלא בין מרצה לסטודנטים. אך טבעי שאנשים שלומדים דברים ברומו של עולם, מעריכים את האדם שמעביר להם את הידע, ולא ייפלא אפוא שמכנים אותו "רב".

המציאות: איש לא מחייב אדם אחר להפריש מעשר. כמות התלמידים שבחרה להפריש מעשר היא קטנה, ומהווה אחוז מצומצם מאוד ממאות אלפי התלמידים ברחבי הארץ והעולם.

"מעשר" הוא מושג ונוהג הקיים ביהדות זה אלפי שנים, "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה" (דברים י"ד, כ"ב). מדובר במנהג שבו האדם מפריש עשרה אחוזים מהכנסתו על מנת לבנות סביבה טובה שמטרתה להקים מסגרת לימודית (הוצאת ספרים וכן הלאה). כאשר בני ישראל יצאו ממצרים ונעשו לעַם, הם קיבלו על עצמם להפריש מעשר מהכנסתם.

בעבר התקיימה בעם ישראל מערכת שנקראה "ממלכת כוהנים". הכוהנים לימדו את העם כיצד לבצע תיקונים, והלוויים סייעו בידם לעשות זאת. הכוהנים והלוויים, שלא עבדו לפרנסתם, התקיימו מן המסים ובמיוחד מן המעשר.

ההסבר למנהג "המעשר" על פי חכמת הקבלה: המעשר הוא החלק העשירי, כנגד ספירת המלכות בנשמה, אשר אותה איננו מסוגלים לתקן. את תשע הספירות הנקראות "ט' ראשונות" בידינו לתקן, ואת החלק העשירי, המלכות, אנו תורמים לציבור, והוא מיתקן על ידי הציבור, על כן מקובלים לאורך כל הדורות נהגו להפריש מעשר. "וכל אשר תיתן לי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לך" (בראשית כ"ח, כ"ב).

המציאות: תנועת "קבלה לעם" עוסקת אך ורק בלימוד חכמת הקבלה ובהפצתה. הערכים שאנו מדברים עליהם אינם קשורים או מבטאים עמדה פוליטית כזו או אחרת. תלמידי התנועה בארץ ובעולם רבים ומגוונים, ובאופן טבעי יש ביניהם בעלי השקפות פוליטיות שונות. כאמור, אנו כאן כדי להעלות את חשיבות ערך האחדות בחברה הישראלית על כל רבדיה כמרפא לשורת האתגרים שאנו ניצבים בפניהם.

אין לנו כל כוונה להקים מפלגה או לעסוק בפוליטיקה. אנחנו סבורים ששינוי אמיתי במצב שבו אנחנו נמצאים, יגיע מלמטה דרך תהליך של חינוך, שינוי השיח הציבורי ובניית סביבה התומכת בערכים של אחדות וערבות הדדית. כי "בעת שהאנושות תגיע למטרתה, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת הזולת, שאז יתלכדו כל בני העולם לגוף אחד ולב אחד – יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "החירות").