המאבק על גילוי חכמת הקבלה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן
קשה להישאר אדישים לצמד המילים "חכמת הקבלה". אחד יניף יד בביטול, שני ידבר באריכות על פירושי גימטרייה וספירות, ושלישי ימליץ להשתטח על קברי צדיקים לפחות פעם בשנה. יש מי שיקשור את החכמה לניו-אייג', אחרים למיסטיקה, ויש שיתרפקו בגעגועים על סבא שנהג לעסוק בה בהסתר.
במהלך ההיסטוריה דבק בחכמת הקבלה מקבץ מפתיע של פרשנויות, ייחסו לחכמה העתיקה הזאת אמונות, פילוסופיות וזרמים, שרחוקים מלייצג את מהותה האמיתית. כל אלה יצרו תדמית שטשטשה והסוותה את חשיבותה, ובסופו של דבר בנתה מעין מחיצת ברזל בינה לבין האנושות.
בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים ברחבי העולם מגלים עניין בחכמת הקבלה בצורה כזו או אחרת, ולימוד החכזאת משום שחכמת הקבלה מביאה גישה חדשה לחיים, שהיא "הדור הבא" של התפתחותנו כבני אדם וכיצורים חברתיים. מה נעשה נגיש הרבה יותר. עם זאת, בקרב הציבור הרחב עדיין נתפסת הקבלה בדרך כלל כדת או כטרנד חדש, עוד שיטה ממגוון שיטות למימוש עצמי. מסך העשן שיצרו סביב הקבלה לאורך דורות מותיר אותה עדיין מעורפלת ובלתי רלוונטית.
בעיני המקובלים, חוסר העניין של הציבור ברעיונותיה של חכמת הקבלה, והעובדה שהיא עדיין לא פרצה לתודעה האנושית, זו הבעיה הגדולה של המאה ה-21. זאת משום שחכמת הקבלה מביאה גישה חדשה לחיים, שהיא "הדור הבא" של התפתחותנו כבני אדם וכיצורים חברתיים.
הפתרון לאתגרי המאה ה-21
לפי חכמת הקבלה, העולם כיום מתקדם בשתי מגמות הפוכות המסתיימות בהתנגשות. מצד אחד בולטת הצמיחה החדה של התשוקה האינדיבידואלית, הדוחפת את האדם להתפתחות אישית תוך התבדלות מאחרים, תחרות דורסנית והתעלמות מהסביבה.
מצד שני, העולם המודרני הפך להיות כל כך קשור, והתלות ההדדית בין הפרטים הולכת ומתעצמת. החל מרמת היחסים הבין אישיים, דרך רמת המגזרים השונים בחברה ועד לרמת הקהילה הבינלאומית.
חוסר ההתאמה בין מנגנון הפעולה הפרטני המתפתח באדם, לבין רמת הקישוריות המתגלה בחברה ובעולם בכלל, מביא לכך שהאדם, החברה והעולם נקלעים היום למשברים שונים. החיים מוכיחים ששנה אחר שנה המסגרות והמערכות שבנינו נסדקות ומתפוררות אחת אחת. חוקים ונורמות שעבדו בעבר והחזיקו מערכות יחסים ברמות שונות, אינם עומדים עוד במבחן המציאות.
Kabbalah wisdom explains that the embarrassment of our time is a transitional stage on the way to the birth of a new person and a new humanity. The uniqueness of the Kabbalah method is that it teaches man about the nature of reality and the human mechanism that works in us, and from this opens up a new perspective on life. The Kabbalah method promotes the individual development of individuals, and at the same time also enables proper integration between them, a beneficial mutual connection.
The wisdom of Kabbalah offers tools from a completely different level, for examining relationships, social orders, economic models, forms of government and international relations . It seeks to bring a practical answer to the challenges we face in the 21st century.
מקורה של חכמת הקבלה
עד היום, הדעה הרווחת בציבור היא שחכמת הקבלה הופיעה מתישהו בחיי העם היהודי והינה לא יותר מענף לימוד שולי בעץ הרחב של הכתבים שנלמדים בעם ישראל, בנוסף על התנ"ך, ההלכה, מדרשי חז"ל וכיוצא בזה. אולם בעיני המקובלים, תפיסה זו שגויה מיסודה, ומהווה את הבסיס למיתוס המרכזי כלפי חכמה זו. הם מסבירים כי למעשה חכמת הקבלה היא שיטה בת אלפי שנים לגילוי מקור החיים.
ככל שהאדם התקדם והיו בידו האמצעים להבטיח את הישרדותו, החלה להתפתח בו המחשבה על עצם קיומו. התקדמות משמעותית בהתפתחות ההכרה של האדם התרחשה כשהתעורר בו הרצון לחקור בשביל מה הוא חי.
לפני כ-3,800 שנה, רצון כזה התעורר באברהם. כך תיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו".1
על פי חכמת הקבלה, מה שיוגדר לימים כמונותיאיזם שייסד אברהם, זו ההבנה שכל כוחות הטבע מופעלים על ידי כוח אחד, אשר דוחף את המערכת כולה לכיוון של אחדות הכול. כלומר לחיבור, לקשר הדדי מושלם בין כל חלקי המציאות.2
למעשה, פסגת התפתחותו של האדם היא לגלות את מקורה של מערכת כוחות הטבע, כלומר לגלות את הכוח האחד. בקבלה הוא נקרא גם בורא, א-לוהים או כוח עליון. גילוי זה מביא את האדם להבנה המתקדמת ביותר של כלל המציאות וחוקי התפתחותה, ועונה באופן העמוק ביותר על שאלותיו ותהיותיו בנוגע למהות החיים ותכליתם.
הרמב"ם מספר כיצד אברהם החל לקבץ סביבו קבוצת אנשים שהזדהו עם גישתו: "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען". אל קבוצתו הצטרפו אנשים משבטים וממלכות שונות, ללא קשר למוצאם: "וכיוון שהיו העם מתקבצים לו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם". 3
כך נולדה קבוצת "בית אברהם" אשר לימים הפכה להיות עם ישראל. עַם שהמקור שלו אידיאולוגי, רעיוני, ולא ביולוגי, טבעי, ככל העמים. קבוצתו של אברהם היוותה את היסוד לעם ישראל, ומשאר בני האדם התהוו בהמשך כל יתר אומות העולם.
ההתפתחות בגילוי הכוח האחד שהחלה בימי אברהם, המשיכה בהובלתו של משה והמנהיגים שבאו אחריו. הידע נמסר בעל פה בין חכמי ישראל ולכן כונה לימים בשם "חכמת הקבלה", כלומר חכמה שמתקבלת במסירה מדור לדור.
תהליך מסירת החכמה מתואר על ידי אחד המקובלים הבולטים בתקופת גירוש ספרד, רבי מאיר אבן גבאי: "לא אבדה ולא נשתכחה החכמה האמיתית המקובלת מסיני עם תורה שבעל פה מן האומה, כי הנה התורה שבעל פה לא נכתבה, ומשה רבנו מְסָרָהּ ולימדה כולה בבית דינו, ועיקר הקבלה שהיא פירוש המצוות היה תלמידו יהושע בן נון, ולו מְסָרָהּ כולה עם סתריה וסודותיה כמו שקיבל בסיני מפי הגבורה, והיא החכמה האמיתית שהיא נשמת התורה". 4
מהותה של חכמת הקבלה
על פי חכמת הקבלה, קליטת הכוח האחד שפועל בכלל מערכת הטבע, תלויה בפיתוח הרצון להיטיב לזולת. ככל שבני אדם ייצרו מערכות יחסים וקשרים המבוססים על רצון להעניק יחס טוב לאחרים, על מחשבה לטובת הזולת במקום רק לטובת עצמם – כך תיווצר התאמה בינם לבין כוח הטבע הכללי. בהדרגה הם ייעשו דומים לו, ובאחדות שתיבנה ביניהם הם יתחילו לקלוט אותו, כי יהפכו לאחד כמוהו. עיקרון זה מכונה בחכמת הקבלה "השתוות הצורה".
הרצון להשפיע והרצון לקבל הם מושגי יסוד בחכמת הקבלה. הרצון להשפיע פירושו רצון לתת ולאהוב. השפעה פירושה הענקת שפע, נתינה ואהבה. כנגד הרצון להשפיע טוב לזולת, מצוי הרצון לקבל לעצמך בלבד, גם כשזה על חשבון האחר, אגואיזם צר.
השיטה לפיתוח רצון האדם, מקבלה עצמית להשפעה לזולת, מהווה את מהותה של חכמת הקבלה. התפתחות כזו של הרצון מוגדרת כהתפתחות רוחנית.
מימוש השיטה בתקופת בית המקדש
הרמה הגבוהה ביותר שאליה הגיע עם ישראל במימוש השיטה, הייתה בתקופת בית ראשון. מבחינה רוחנית, בית המקדש אינו מתאר בניין עשוי עצים ואבנים, אלא מצב שבו חיבור ואהבה שורים בין כולם.
לפי חכמת הקבלה, כל מה שהתרחש בעם ישראל לאורך ההיסטוריה משקף את מידת החיבור או הפירוד שהייתה בו. כשהיה מחובר בקשר לבבי אמיתי, התגלה בקרבו הכוח האחד וליכד אותו לכדי עם שלם ומאוחד. לעומת זאת, כשאבדו לו הקשר והאהבה והתחלפו בשנאת חינם, הידרדר העם לתקופות קשות של גלות וחורבן.
בימים שבהם מימש העם את הגישה לחיים של חכמת הקבלה, הוא שימש כמקור השראה. בספר הזוהר מסופר כי כאשר בית המקדש היה קיים: "פני כל היו מאירים… ולא היה יום שלא נמצאו בו ברכות וחדוות. והיו ישראל יושבים לבטח בארץ, וכל העולם היה ניזון בגללם". 5
בשלושת הרגלים היו היהודים עולים לרגל לירושלים, והמחזה היה מרהיב. לא רבים יודעים זאת, אבל העלייה לרגל נועדה בעיקר לצורך התכנסות וקירוב לבבות בין חברי האומה, בניית אחדות שבה מורגש הכוח האחד.
הפילוסוף פילון האלכסנדרוני תיאר את העלייה לרגל: "אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות… הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות".6
חורבן הקשר – ניתוק משיטת הקבלה
לאחר דרגת החיבור הגבוהה שהושגה בתקופת בית במקדש, התפתח הרצון האגואיסטי לרמה חדשה. העם התקשה להחזיק בדרגת ההתקשרות שבה היה, הפירוד החל להשתלט עליו עד שהביא לחורבן.
בימי בית שני, לתוך העם חילחלה תרבות יוון, התרבות ההלניסטית. היא טיפחה את הרצון האגואיסטי והאדירה את הפרט וחשיבותו העצמית. האידיאולוגיה היוונית שמה את ה"אני" במרכז, פיתחה באדם תפיסה אנוכית צרה והייתה מנוגדת לערכים של חכמת הקבלה.
הגישה האנוכית לחיים גרמה להתגברות התאווה לממון, לכוח ולשליטה. השחיתות התפשטה גם בקרב הכוהנים, ששיחדו את השלטונות בניסיון "לחטוף" משרות זה מזה. מִשְׂרת הכוהן הגדול, שבעבר סימלה את שיאה של המסירות לחברה, הפכה בתקופות מסוימות למשרה שקונים עבור בצע כסף.
הגורם העיקרי להידרדרות העם בימי בית שני מובהר על ידי הרב יהודה אשלג, המקובל הגדול של המאה ה-20, הידוע בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר: "תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיה, על ידי תלמידים בעלי גישה לא נכונה, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס… כי לא רצו לפרוש מהאנוכיות. ועל כן הקהילו קהילות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאוות אנוכיות, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל… עד שנחרב הבית וגלה הדר ישראל". 7
בעיני המקובלים שורש החורבן לא היה בהתנגשות בין היהודים לאויביהם מבחוץ, אלא בשנאת החינם שהתפשטה בקרב העם.
גשר צר מאוד
לפי חכמת הקבלה, יציאה לגלות איננה רק מעבר פיזי של המוני יהודים לחיים בארצות הגולה. משמעותה העמוקה יותר היא ניתוק של העם מזהותו, מהסיבה ומהאידיאולוגיה שלשמה הוא נוצר. מלבד יחידים, העם איבד את הקשר עם חכמת הקבלה.
מאז ואילך העם התפצל לשני נתיבים, הפוכים ומנוגדים. נתיב אחד היה ייחודי ונסתר, ובו צעדה שרשרת של מקובלים שפעלו לתיקון טבע האדם בהתאם לתכונות הבורא, שהן השפעה ואהבה. הם נודעו בכינויים שונים: הזוגות שהחלו עוד בימי בית שני, התנאים, האמוראים, הסבוראים, הגאונים והראשונים. כל מקובל בתקופתו למד ממוריו את שיטת ההתפתחות הרוחנית, המשיך לפתח אותה ומסר אותה לדור הבא. נתיב שני היה רחב וגלוי, ובו התפתח רוב העם. נוצרה מסגרת של דת עממית שליוותה את עם ישראל לאורך הדורות, והצורך בתיקון הלב נעלם כלא היה.
מהסתר לגילוי
לאחר דורות רבים של הסתרת חכמת הקבלה, התחיל במאה ה-16 תהליך גילויה מחדש עם הופעתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, שנודע בשם האר"י הקדוש. האר"י הפך את הקבלה לשיטה סדורה הכתובה בצורה מדעית, אולם בתקופתו רק יחידים היו מסוגלים להבין את שיטתו.
מבין האנשים ששיבשו את משמעות דבריו של האר"י צמח במאה ה-17 משיח השקר, שבתאי צבי. שבתאי צבי עסק במיסטיקה, וככל הנראה סבל מהפרעות נפשיות. הוא גיבש לעצמו משנה "קבלית" כביכול, ואסף סביבו מאמינים רבים בטענה כי הוא המשיח. הוא הכתיר את מקורביו למלכי מדינות והחל לבצע מגוון פעולות מוזרות. בהמשך הוא התאסלם, לטענתו כדי לתקן את הקליפות באמצעות ירידה אליהן.
זה המקום להדגיש כי התפיסה המעוותת של השבתאות התפתחה דווקא בשל העובדה שחכמת הקבלה המקורית הייתה נסתרת מעיני הציבור, מצב שאפשר את היווצרות התופעה השקרית. בנוסף, תנועת השבתאות הייתה אחד הגורמים שהעצימו את ההתנגדות לקבלה החל מן המאה ה-17 ואילך.
סקירה של מאות השנים האחרונות מראה כי בכל פעם שהמקובלים הגדולים ניסו להפיץ ברבים את חכמת הקבלה המקורית, הם נתקלו בהתנגדות עצומה. ואלה היו מספר נקודות בולטות:
1730 – רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, נאלץ להישבע בפני רבני ונציה שלא יעסוק עוד בקבלה ולא יכתוב על אודותיה ספרים. כתבי היד שלו מופקדים במשמורת, וכעבור מספר שנים נקברים. מספר כתבים אף מועלים באש.
1772 – ראשי הקהילה היהודית בווילנה יוצאים למלחמה מאורגנת נגד תנועת החסידות שייסד הבעל שם טוב, תנועה שמבקשת להפיץ את חכמת הקבלה לכלל הציבור. בחרם עליהם נאמר כי יש "להודפם ברדיפות מלאות זעם".
1920 – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הראי"ה, מוציא לאור את ספרו "אורות", אשר מציג את רעיונותיה של הקבלה. "קול קורא" של מנהיגי העדה החרדית אוסר את הדפסת החוברת ואת העיון בה, כי "רעל מוות בתוכה".
1933 – הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", מוציא לאור סדרת מאמרים שיועדו כדבריו "להפצת ידיעות מקוריות של נשמת היהדות, הדת וחכמת הקבלה בין שדרות העם". גורמים חרדים קיצוניים מביאים להפסקת פרסומם. במהלך חייו הוא מותקף באלימות לא אחת, וחלונות ביתו מנופצים על ידי מיידי אבנים.
1983 – ללימודי הקבלה אצל הרב ברוך שלום אשלג, הרב"ש, בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם, מצטרפים עשרות צעירים חילונים. העיר בני ברק נדהמת, והרב"ש סופג התנגדויות.
שורש ההתנגדויות לחכמת הקבלה
שורשי חכמת הקבלה וההתנגדות כלפיה טמונים כבר לפני כ-3,800 שנה. המדרשים מספרים כי במקביל לעלייתו של אברהם, שחכמתו שיקפה את הערכים המרכזיים של חכמת הקבלה, מיד הופיעה גם ההתנגדות כלפיה, שאותה ייצג נמרוד. על פי המדרש, נמרוד היה שליט האזור, ושלטונו היה רווי בניצול הזולת לתועלת אישית.
ההתנגשות בין נמרוד לאברהם כמוה כהתנגשות בין שתי גישות הפוכות לחיים, איחוד מול פירוד. האחת רואה כל אינדיבידואל כעצמאי אך בו בזמן גם כחלק בלתי נפרד מהשלם, ואילו השנייה רואה את האינדיבידואל כנפרד ומנותק, שצריך לדאוג רק לטובת עצמו.
המאבק האידיאולוגי בין שתי הגישות הללו, עומד כיסוד נסתר לכל הסיבות השונות שבגללן התנגדו לקבלה לאורך הדורות. המאבק מושתת על הקונפליקט בין שני כוחות מנוגדים: קבלה והשפעה. כלומר, בין הרצון לקבל שטבוע באדם, לבין הרצון להשפיע שאותו הוא נדרש לפתח.
שיטת הקבלה שמה את אהבת הזולת ואת הרצון להשפיע בחשיבות עליונה, מעל האנוכיות והרצון לקבל הטבעי. משום כך, הרצון האנוכי השולט באדם, מתנגד לשינוי אפילו בצורה תת-הכרתית. הפכיות זו מעוררת בהכרח בכל אדם התנגדות פנימית אינסטינקטיבית כלפי חכמת הקבלה, גם אם אינו יודע דבר לגביה.
פנימיות התורה מול חיצוניות התורה
מאז החורבן, המקובלים שהנהיגו את האומה דאגו ליצירת מבנה חברתי קהילתי שיהיה לכל הפחות בהתאמה חיצונית למהות הפנימית של התורה, הנלמדת בחכמת הקבלה. כך נוצרו לעם ישראל שורה של מנהגים מעשיים, טקסים ומועדים שנשמרו עד ימינו במסגרת היהדות העממית.
אותם מקובלים קיוו שלעתיד לבוא, כאשר הרצון להתפתחות רוחנית יתעורר שוב, מי שתהיה לו משיכה להבין את משמעותם הפנימית של מנהגי ישראל, יתחיל לשאול לגבי המהות שמאחורי הטקסים, החגים, התפילות וכולי. מאחורי כל אלה עומד הצורך בתיקון הלב, כלומר רכישת טבע חדש של השפעה ואהבה.
חכמת הקבלה מלמדת שהתורה כתובה בשפה מקודדת שנקראת "שפת השורשים והענפים". אי אפשר להבין את הפנימיות הנסתרת בה, לפני תיקון הטבע האגואיסטי. "המצוות שבתורה", מבהיר בעל הסולם, "אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמנו הזה". 8
במשך שנות הגלות, נוצר חייץ בסיסי בין האופן הרוחני שבו המקובלים התייחסו לתורה לבין הפירוש העממי שלה. כתוצאה מחייץ זה וחוסר ידיעת השפה המקודדת שבה השתמשו המקובלים, יש הסבורים עד ימינו שהקבלה היא דת ולכן פוחדים מחזרה בתשובה.
אחרים מרגישים כי התמקדותם של המקובלים בתיקון הלב מהווה איום על המסורת, ולכן יוצאים למלחמת חורמה כנגד חכמת הקבלה. זו התנגדות על בסיס אידיאולוגי מצדם של גורמים חרדים קיצוניים, אשר חוששים שהתפשטות חכמת הקבלה בשדרות העם תגרום לרפיון באדיקות הדתית.
באגרת שכתב הרב"ש לתלמידיו ב-1955, לאחר פטירת אביו, הוא תיאר את עוצמת ההתנגדות להולכים בדרכו של בעל הסולם. לדבריו, אותם גורמים קיצוניים מחפשים כל דרך אפשרית לעצור את פעילותם, גם באמצעות נקיטת צעדים לא כשרים ומרחיקי לכת: "ועל זה המה מטכסים עצות לשים מכשולים ואבני נגף על אם הדרכים שלנו, ומשתמשים בכל מיני אמצעים בין כשרים ובין להיפך, אפילו שהאמצעים הללו זרים לרוח התורה ולרוח האנושי לא אכפת להם, משום שהם רואים שלא תהיה תקומה להרצון לקבל שלהם אם תהיה לנו איזו שליטה והתפשטות מטרתנו לאנשים תמימי דעה וישרי לב, שאז יהיה לנו הכוח להראות להם את האמת".9
התנגדות על בסיס אינטלקטואלי
התנגדות נוספת לחכמת הקבלה מגיעה מתוך המיתוסים השונים שנוצרו במרוצת השנים על אודותיה. סיפרו שהיא עוסקת במיסטיקה, במאגיה ובכישופים, או לחילופין שמדובר במשהו פילוסופי, ערטילאי ומופשט, שאינו רלוונטי למי ששתי רגליו על הקרקע. משני אלה גם יחד, עולה התנגדות לקבלה על בסיס אינטלקטואלי, הגיוני, שמתבטאת בזלזול ובוז כלפי העוסקים בה.
בעל הסולם אומר: "ברצוני לתת למעיין מושג בהיר להבין את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי".10
אדם המעיין בכתבי הקבלה ואינו מודע למשמעותם הפנימית של הדברים, נוטה לחשוב שמדובר במיסטיקה יהודית. חוסר ידיעת הפירוש האמיתי של המילים – כלומר אי הבנת המושגים הרוחניים שבהם השתמשו המקובלים תחת הקידוד של "שפת השורשים והענפים" – יוצר קרקע פורייה לדמיון הפרוע.
הגשמת הנאמר בספרי הקבלה הביאה להתפתחות חכמת הפרצוף, קריאה בכף היד, ארוטיקה קבלית ועוד מגוון תפיסות שגויות, לכאורה בשם הקבלה.
לאורך ההיסטוריה, טעויות בהבנת הטקסטים הקבליים הובילו לשגיאות רבות. אנשים שלא הבינו מה נסתר בכתבים החלו להציג את עצמם כבעלי קבלה, ואף ללמד כל מיני חכמות. אומר בעל הסולם: "כל המכשפים שהיו בעולם ובעלי הערמה, הם רק ממיני גילויים כאלה יצאו, אשר תלמידים שלא שימשו כל צרכם טעו בעניינים, ויצאו ללמד לכל הבא בידם… וקודשי ה' הוציאו לחולין ולשוק. והיינו שקוראים קבלה מעשית".¹¹
אם כן, המונח קבלה מעשית שמוכר בציבור, אין לו דבר וחצי דבר עם חכמת הקבלה המקורית. הדבר המעשי היחיד שיש בקבלה הוא שיטה סדורה לתיקון טבע האדם, הכוללת לימוד ממורה מקובל ועבודה קבוצתית על פיתוח הרצון להשפיע. בדרך זו האדם מגיע לגילוי מערכת הא-לוהות שמתוארת בכתבי הקבלה, מערכת ההפעלה של המציאות.
אדם שמפתח בקרבו את הרצון להשפיע, מרחיב לעצמו את יכולת הקליטה של המציאות. הרצון להשפיע מעניק לו נקודת תצפית חדשה, מחוץ לרצון לקבל. מנקודה חדשה זו הוא מסוגל לחקור את המציאות באופנים נוספים, בהשוואה לאדם החוקר מתוך הרצון לקבל בלבד.
ספרי הקבלה מתארים את מה שמרגיש המקובל שמסתכל על המציאות דרך הרצון להשפיע. המקובלים מתארים את גילוייהם כנוסחאות, המסבירות אילו פעולות פנימיות עלינו לבצע על הרצון לקבל אל מול הרצון להשפיע, בכל דרגה ודרגה של התפתחות.
אדם שרכש את הרצון להשפיע, עבורו חכמת הקבלה היא מדע מדויק ואופני החקירה דומים למחקר מדעי רגיל. כל מקובל שיגיע לרמת ההתפתחות הפנימית שמתוארת בניסוי קבלי מסוים ויבצע אותן פעולות רוחניות, ישיג את התוצאות שאליהן הגיעו קודמיו. זאת, בדיוק כמו בניסוי מדעי שיניב אותן תוצאות גם כאשר יתבצע על ידי חוקרים שונים, ובלבד שיישמרו התנאים הנדרשים בניסוי.
התנגדות מתוך הלימוד
כאשר אנשים מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, לרוב אין הם מבינים במה בדיוק היא עוסקת. הציפייה העיקרית היא לשאוב ממנה סיפוק כלשהו, כמו מכל לימוד אחר.
לימוד נכון של חכמת הקבלה, נוגע בנקודה הפנימית ביותר שבאדם. בהדרגה, הוא מכוון אותו לחקור את כוונותיו ומחשבותיו, לפתוח את לבו ורגשותיו, ולכוון אותם אל טובת הזולת. כעבור זמן מה נעשה ברור יותר ללומד כי הרצון הפנימי שבו צריך להשתנות. בשלב זה לרוב מתעוררת באדם התנגדות לשינוי. אחרי הכול, באופן טבעי כל אחד רוצה לראות שינוי סביבו, אך פחות מעוניין לשנות את עצמו. לכן אדם שמתקדם בדרך הרוחנית נמצא בעבודת התגברות בלתי פוסקת כלפי "המתנגדים" שבתוכו, כלומר הרצונות האנוכיים שבו שמתנגדים לרצון להשפיע.
כתוצאה מתהליך זה, חלק מלומדי הקבלה מפסיקים ללמוד כעבור זמן מה, מאבדים עניין, או מחפשים מסגרת לימוד אחרת שבה כן יוכלו להפיק תועלת אישית מידית. בודדים מהם אף הופכים למתנגדים נמרצים לחברת המקובלים שבה למדו.
חכמת הקבלה במאה ה-20
המקובל שהוביל את התפשטותה של חכמת הקבלה במאה ה-20 הוא בעל הסולם – הרב יהודה אשלג. וכך הוא אומר: "חכמת הקבלה הוא נכס חשוב לאומה הישראלית, והיא נשכחה הרבה בדורות האחרונים. וצריכים להרחיבה ולגלות אותה".12
אלפיים שנות גלות, התנגדויות ומיתוסים הרחיקו את העם מזהותו הרוחנית, מפנימיות התורה, עד כדי כך שאפילו העוסקים בתורה לרוב נמנעים מלימוד הקבלה.
בעל הסולם אמר בצער: "יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון, אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד… אבל לא כן הדבר".13 "היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו… ואם גם עובדי ה' סילקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה".14
בעל הסולם לקח על עצמו את המשימה הגדולה מכול: לחבר מחדש בין עם ישראל לבין חכמת הקבלה. ברור היה לו כי התקופה הממושכת שעם ישראל היה בהסתרה, כלומר מנותק מהכרת הכוח האחד ומטרת הקיום, יצרה מעין מחיצת ברזל בין העם לבין הקבלה.
לכן בפתיחת הקדמתו לספר "תלמוד עשר הספירות" הוא אמר: "מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במידה חמורה מאוד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס ושלום מישראל".15
בעל הסולם הקדיש את חייו להתאמת חכמת הקבלה לזמננו, כדי שתהיה כמה שיותר קרובה לאדם. פרופ' אליעזר שביד, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל לשנת תשנ"ד, מתאר עד כמה רחוק הלך בעל הסולם בקירוב חכמת הקבלה לדור: "הן בפירושיו והן בחיבוריו העצמאיים חרג הרב יהודה הלוי אשלג במידה ניכרת מן הרגיל והמקובל בכתיבתם של תלמידי חכמים בני חוגו החרדי-חסידי. אחד מסימני ההיכר המובהקים של חריגתו היא היזקקותו לטיעון מדעי ולמיומנות פרשנית מדעית".16
בעל הסולם הדגיש כי ניתנה לו היכולת לפרש ולקרב את חכמת הקבלה לרבים, משום שהדור הגיע לרמת ההתפתחות המתאימה.
טעם החיים
אל מול הטענות כנגד לימוד חכמת הקבלה הציג בעל הסולם תגובה מפתיעה. הוא לא התייחס ישירות לכל הספקות שמועלים בנוגע לצורך בלימוד הקבלה, אלא פנה למקום אחר – אל השאלה על משמעות החיים העולה בלב האדם: "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאוד, בטוח אנוכי, שכל השאלות והספקות הללו, יתעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד [בני העולם], שהיא: מהו הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מהנה?"17
כלומר, חכמת הקבלה מיועדת לכל מי שאינו יכול להתעלם עוד מהשאלה על משמעות החיים.
לאחר פטירתו של בעל הסולם ב-1954 מילא את מקומו בנו הרב"ש. הוא הוציא לאור את כתביו, המשיך את עבודתו בלימוד חכמת הקבלה ופיתח את השיטה הרוחנית המתאימה לדורנו.
הרב"ש הבין שמדורנו ואילך, רמת ההתפתחות של רצון האדם תביא לשינוי באופן שבו תימסר חכמת הקבלה. בשונה מדורות עברו שבהם יחידים בלבד עסקו בחכמה, והיא נמסרה ממורה לתלמיד בין יחידי סגולה או שיושמה בקבוצות קטנות בחדרי חדרים, עתה מתקרבת התקופה שלה ייחלו מקובלי כל הדורות – חכמת הקבלה תהפוך לשיטה חינוכית-רוחנית עבור המונים.
משום כך, הקדיש הרב"ש את כל כוחו להבנייה מסודרת של שיטת העבודה בתוך קבוצה ללימוד קבלה. בקבוצה כזו, מסביר הרב"ש, היחסים בין אדם לחברו הם המפתח לכל התפתחות רוחנית.
כתבי הדור האחרון
בשנותיו האחרונות כתב בעל הסולם את "כתבי הדור האחרון". הכתבים דנים בעניינים חברתיים ומנתחים את המשטרים שחוותה האנושות ואת אלה שבפניהם היא עומדת, תוך מתן דגש לתפקיד האומה הישראלית ולאופייה: "היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ".18
"כתבי הדור האחרון" סוקרים את התפתחותה הדיאלקטית של האנושות מהיבטים רבים. בעל הסולם מנתח בהם תופעות חברתיות שרלוונטיות עד ימינו כמו הנאציזם, ואף פורס את שיטת החיים שתוכל לדעתו להביא לאנושות חיים מלאי סיפוק, ביטחון, שלווה, שלום ואושר.
פריצה קדימה אל עולם טוב יותר דורשת שינוי לא בטכנולוגיה או בעולם הסובב אותנו, אלא באדם עצמו. ביתר דיוק, באופן העבודה של האדם עם הרצון לקבל שלו. השלב הבא בהתפתחותנו כיצורים תבוניים לוקח אותנו לחקר החומר שממנו אנו עשויים, וכאן תסייע לנו חכמת הקבלה.
הכול בידיים שלנו
התחושה המוטעית, כאילו חכמת הקבלה איננה רלוונטית, מעכבת כיום את התקדמות העולם. ובזמן שהאנושות זקוקה לשיטת חיים חדשה, העם שנושא אותה בקרבו טרם מודע לקיומה. המיתוסים והמיסטיקה שדבקו בקבלה, בשילוב עם התדמית הדתית והשפה התורנית שלה, אינם מאפשרים לציבור הישראלי להתוודע אליה.
כיום, כשרצון האדם התפתח לרמה שבה נדרשת הבנה של מטרת הקיום, ובמקביל גם העולם המקושר נקלע לשורת משברים שמחייבים שיטת חיים מתקדמת יותר – אותה חכמה שנשמרה בנתיב הנסתר חייבת להתגלות. כמו בכל לידה, התהליך מלווה בצירים קשים בדמותן של התנגדויות עזות, אבל מעבר לכל אלה מצפים לכולנו חיים חדשים.
"בעת שהאנושות תגיע למטרתה… על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת הזולת, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד ולב אחד – יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו" (בעל הסולם, מאמר "החירות").
> מאמר זה מבוסס על הספר: "גשר צר מאוד – המאבק על גילוי חכמת הקבלה" .
1. הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות ע"ז, פרק א.
2. להרחבה, ראו: הרב יהודה אשלג ("בעל הסולם"), מאמר "מהות הדת ומטרתה", כתבי בעל הסולם, ישראל תשס"ט, עמ' עמ' 403-398. (להלן: בעל הסולם, כתבי בעל הסולם).
3. הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות ע"ז, פרק א.
4. ר' מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש, חלק ג, פרק יח. ירושלים תש"ע, מו"ל: י. בקר, עמ' 174.
5. ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת מקץ, רכב.
6. פילון האלכסנדרוני, "על החוקים לפרטיהם", חלק א, סעיפים 70-69. מובא בתוך: פילון האלכסנדרוני כתבים, בעריכת סוזן דניאל-נטף, ירושלים תשנ"א, כרך שני, עמ' 245.
7. בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה", כתבי בעל הסולם, עמ' 469.
8. בעל הסולם, מאמר "החירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 424.
9. הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), אגרת ח, כתבי רב"ש ב, ישראל תשס"ח, עמ' 1430.
10. בעל הסולם, מאמר "תכונתה של חכמת הנסתר בכללה", כתבי בעל הסולם, עמ' 42.
11. שם, עמ' 43.
12. אגרת של בעל הסולם לתלמידו על הפצת הקבלה באנגלית בארצות הברית.
13. בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה", כתבי בעל הסולם, עמ' 22.
14. בעל הסולם, מאמר הקדמה לספר הזוהר, נז, כתבי בעל הסולם, עמ' 448.
15. בעל הסולם, מאמר הקדמה לתלמוד עשר הספירות, א, כתבי בעל הסולם, עמ' 769.
16. אליעזר שביד, בין חורבן לישועה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1994, עמ' 197.
17. בעל הסולם, מאמר הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ב, כתבי בעל הסולם, עמ' 769.
18. בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון", חלק א, קטע יב. מובא בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 836.
